סיפור ותמונה | פנימיית עדן

כחלק משיתוף הפעולה בין “מנגטיב לפוזיטיב” לבין עמותת נט”ל הנחינו בחודשים שלאחר מבצע “עופרת יצוקה” סדנה בת עשרה מפגשים בפנימייה טיפולית לנערות בדרום הארץ. מטרתה העיקרית של הסדנה הייתה לאפשר לנערות לעבד את החוויות הטראומטיות שחוו בימים שלפני המבצע ובמהלכו. בפגישות שערכנו עם הצוות הטיפולי בפנימייה, למדנו על הפנימייה ועל הנערות החיות בה וגיבשנו יחד רעיונות אפשריים לעבודה. שתי נקודות משמעותיות במיוחד עלו במהלך המפגשים. נקודה אחת עניינה עיבוד החוויה הטראומטית שחוו הנערות במבצע עופרת יצוקה, ונקודה שנייה עניינה הרקע המשפחתי של הנערות המגיעות לפנימייה, רקע מורכב ובחלקו טראומטי, וכמו שאמרה אחת הנערות במהלך הסדנה: “הסיפור שלי מתחיל לפני המלחמה”.

אם כן, המטרה הייתה לאפשר לנערות הזדמנות לעבד נושאים נוספים, לא רק אלו הקשורים למלחמה. נדגיש כי בכל מקרה היה עלינו לתת מקום לאני הפרטי של כל אחת מהנערות בתוך סביבה שאיננה המשפחה האורגנית.

חילקנו את הנערות לשתי קבוצות בנות 6–8 נערות. עם כל קבוצה נפגשנו במשך שעה וחצי, אחת לשבוע. eden1המפגשים נערכו בקיץ, כשהבנות היו בחופשה מבית הספר. כאמור, הנושאים שעמדו במרכז הסדנה היו עיבוד טראומות מן העבר (טראומת המלחמה וטראומות שמקורן בבית ובמשפחה) ועבודה על האני פרטי בתוך הקבוצה.

מכיוון שהנושאים כמעט בלתי ניתנים להפרדה באוכלוסייה זו, עסקנו ברוב המפגשים בשני הנושאים בו-זמנית. ובכל זאת ננסה להדגים עבודה על כל אחד מן הנושאים בנפרד. את החוויות הטראומטיות מן הזמן שלפני המבצע הצבאי ובמהלכו עיבדנו בשתי דרכים עיקריות: עיסוק באור וצל וסיפור הטראומה. בנושא של אור וצל אנו נעזרות בעבודתנו עם אוכלוסיות מגוונות. בקבוצה זו עסקנו בו תחילה דרך עבודה עם תצלומים של אור וצל, ולאחר מכן, בעזרת צילום של אור וצל. התחלנו את העבודה ממקום רחב מאוד – כל נערה בחרה תצלום של אור וצל מתוך מגוון רחב של תצלומים. התחלנו מתיאור של התצלום, רגשות שעולים, מחשבות, זיכרונות. שאלנו: האם האסוציאציה שהאור מעלה בנו היא תמיד חיובית? וזו של הצל, האם היא בהכרח שלילית? הדיון שהתפתח בכל קבוצה היה מרתק. המשכנו לשוחח על אור וצל בחיי הנערות, כפי שבאו לידי ביטוי במהלך המבצע ובכלל. מהם הדברים החיוביים שקורים להם, החוזקות, לעומת המקומות הקשים יותר, החולשות, הקשיים הבאים לידי ביטוי הן בחיי היום-יום והן במהלך אירועים חיצוניים טראומטיים כמו נפילת טילים. המשכנו את העבודה על הנושא דרך צילום של אור וצל. כל אחת והאור וצל שלה, מתמונות של ספסל בחצר, דרך עצים ושיחים ועד הצל של הנערה עצמה ושל חברותיה. הדיון שהתפתח לאחר שקיבלו את התצלומים אִפשר הרחבה והעמקה של הנושא. במובן המטפורי, הארנו את הנושאים האלה על ידי שימוש בתצלום ובצילום, שני הכלים המרכזיים בעבודה פוטותרפויטית. אך לא רק. היה אפשר בפירוש להבחין שההארה והעיבוד מחזקים את הבנות – מעצימים. את טראומת המבצע הצבאי המשכנו לעבד בדרך נוספת. ביקשנו מכל נערה שתחשוב היכן הרגישה הכי בטוח לשהות בזמן אזעקת “צבע אדום”. לא כולן רצו למקלט, כמה מצאו מסתור במקומות אחרים. צילמנו כל נערה ואת המקום הבטוח שלה במצלמת פולורויד, כדי שנוכל להמשיך לעבוד על התמונה באותו מפגש. כשסיימנו את הצילומים נכנסנו חזרה אל החדר וכל נערה קיבלה רצועה המורכבת מכמה דפים והשתמשה בה כדי לספר את הסיפור הפרטי שלה. ההנחיה הייתה להתבונן בתצלום כאילו היה רגע אחד מוקפא מתוך הסיפור כולו. הן אקט הצילום של המקום הבטוח והן ההתבוננות בתצלום לאחר מכן אפשרו לעבד את הטראומה מזווית שונה והציעו סוג של פתרון שיהיה אפשר להשתמש בו באירועים דומים בעתיד. אחת הבנות אמרה שהיא מרגישה שתוכל לשלוט יותר במה שיקרה באזעקה הבאה, אם תהיה כזאת. “זו הרגשה טובה”, היא הוסיפה, “כי אחרת הייתי מתרוצצת בפחד גדול מאוד ולא יודעת בדיוק לאן הכי נכון לרוץ”.

את הנושא הכה מורכב של האני פרטי של eden2הנערות עיבדנו במפגש שבו עסקנו במסכות. כל נערה קיבלה מסכה מגבס, טקסטים שעוסקים בנושא של מסכות ותצלומים מגוונים. שוחחנו בתחילה על המסכות שאנו שמות על עצמנו בזמנים שונים, מול אנשים שונים, בסיטואציות כאלה ואחרות. האם נכון  להשתמש במסכה? איך היא עוזרת לנו? האם אנו מבינות שאנו משתמשות במסכה? איך אנו שומרות על עצמנו גם כשאנו שמות מסכות אל מול העולם? עד כמה המסכה קשורה אל האני שלנו? ועוד. הבנות עבדו עם המסכות שעה ארוכה, כיסו אותה בשכבות של צבע, התמקדו בעיניים, בשפתיים, התלבטו בנוגע להוספה או למחיקה של תווי פנים (גבות למשל) או רגשות (דמעות למשל). כמה בנות הובכו מן העבודה, אחרות היו מתוסכלות מכך שהיא לא משקפת את מה שרצו שתשקף, מקצתן כעסו ועזבו את העבודה, ואחדות שמחו ונהנו. לסיכום עיבדנו את התהליך ואת מגוון הרגשות שעלו במפגש. שאלנו את עצמנו אם הכעס מקורו בעבודה עצמה או שמא במחשבות, בזיכרונות וברגשות שמעלה לבישת המסכה בחיי היום-יום. סדנה ארוכת טווח כמו זו שתוארה מאפשרת לעסוק בנושאים מורכבים שאין שום אפשרות להעלותם במפגש אחד. אלה נושאים הדורשים עבודה אטית שמתחשבת בכל פרט בקבוצה ומקפידה לא להשאיר אותו מוצף רגשית. כמו כן, סדנה ארוכת טווח מאפשרת לעבד את הנושאים שנבחרו לרוחבם ולעומקם.

בסדנה ארוכת טווח יש לקבוצה תפקיד חשוב. הקבוצה מהווה מיקרוקוסמוס של החיים מחוצה לה, ולכן מה שקורה לכל משתתף במהלך המפגשים משקף במידה רבה את מה שקורה לו בחיים “האמתיים”, שמחוץ לקבוצה. יחסי הכוחות בין הנערות, החברויות בתוך הקבוצה, ההתנהלות האישית של כל אחת מהן במהלך המפגשים (למשל כמה מקום כל אחת לוקחת לעצמה, כמה היא מדברת משתתפת) משקפים את הקורה לנערות בחיי היום-יום. אחת המטרות שעברה כחוט השני בכל המפגשים הייתה לשקף לנערות את הקורה בתוך הקבוצה ובכך לעזור להן ליצור שינוי גם בחיים שמחוצה לה. במפגש האחרון הכינו הנערות אלבומים אישיים ממגוון התמונות שצילמו במהלך הסדנה. שמחת העשייה, הגאווה על התמונות הנהדרות שצילמו וזיכרונות שונים ליוו את המפגש שוקק החיים הזה. שמחנו על ההזדמנות שניתנה לנו להיות, ולו לרגע קט, שותפות בחייהן של הנערות העוצמתיות האלה! “נתגעגע אליכן”, הן אמרו – דמעות עלו בעינינו.

eden3

ברצוננו להודות לד”ר רוני ברגר על ההדרכה הצמודה, המקצועית והחמה שלה זכינו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *