סיפור ותמונה | הרצאה וסדנה – משרד הביטחון

ומה משך חיי… כמו צילום עצמי *
לקראת יום הזיכרון 2013 הזמין אותנו אגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון להעביר סדנה ליתומים בוגרים – נשים וגברים מעל גיל שלושים. מטרת הסדנה הייתה לחבר בין זיכרון וצילום. במהלך ההכנות לסדנה הגענו למסקנה שעם קבוצה כזו, שחוותה אובדן פתאומי של הורה בגיל הילדות-נערות, מסקרן יהיה לעבוד על התצלום שמעולם לא צולם. מחשבה זו הנחתה את בניית הסדנה כולה, החל במצגת וכלה בעבודה החווייתית.
השתתפו בסדנה עשרה יתומים ויתומות, ובהם שני צמדי אחים.

את הסדנה פתחנו במצגת קצרה המביאה הגות ספרותית פילוסופית על אודות הזיכרון והקשר שבינו ובין תצלומים – לאו דווקא תצלומים שצולמו הלכה למעשה, אלא כאלה השמורים בזיכרון. כדי לתרגל את ה”שילוש הקדוש” מבחינתנו – טקסט, תצלום ורגש – לוותה המצגת בתצלומים.

בתום המצגת ביקשה אחת המשתתפות להקריא קטע שכתבה לאחרונה ובו היא מתארת את סיפור חייה כסצנות כתובות – כאילו היא מדפדפת באלבום תמונות מתקופות שונות. קטע זה בסדנה, אף שלא היה מתוכנן, שימש חוליה מחברת מרגשת לחלקה השני של הסדנה.

המשכנו אל הסדנה עצמה. כל אחד מהמשתתפים קיבל משטח עבודה, דימויים מעולמות תוכן שונים (אוכל, בית, פנאי, תרבות ועוד) וחומרי יצירה מגוונים. כאמור, ההנחיה הייתה ליצור את התצלום שמעולם לא צולם, בין שהוא מתאר סצנה מן העבר ובין שהוא מתאר סצנה דמיונית, כלומר כזו שאפשר רק לחלום עליה (למשל, תצלום שבו נראה האב שנהרג מוביל את בתו לחופה ביום נישואיה).

התהליך שבו בחר כל אחד מהמשתתפים זיכרון לעבוד אתו היה תהליך אישי ומסקרן. היו שבחרו מן ההתחלה זיכרון בהיר שהיה נצור בתוך תוכם כל השנים, והיו שבחרו להמציא זיכרון, ליצור סצנה שמעולם לא יכולה הייתה להיות מצולמת. החיפוש אחר זיכרון שיהפוך לתמונה הוא חיפוש מאתגר, והוא עורר אצל המשתתפים רגשות שונים. כמה מהם לא היו מפתיעים, למשל עצב וגעגוע. אך התעוררו גם תסכול ואכזבה, בעיקר בשל הקושי לשחזר תמונות מן העבר. ועלה גם כעס – על הנטישה שלא באשמתו של איש, על ההכרח להתבגר בן לילה ולהסתגל לתפקידים חדשים במשפחה. כעס כזה, ציינו המשתתפים, עולה לעתים רק מתוך התבוננות אחורה, ממרחק הזמן, כאשר כבר בשלים להכילו.

עם סיום החלק החווייתי נוצר בחדר מעגל של משתתפים, וגם מעגל של תמונות שמעולם לא צולמו ובכל זאת היו עתה צבעוניות כל כך, חיות, נוכחות. כל משתתף סיפר על תהליך העבודה ועל התמונה שיצר. רובם יצרו תמונות המתארות סצנות מן העבר. הרבה מהם חזרו אל רגע ההודעה עצמו, אחרים אל השנים שבאו לאחר מכן. כמה משתתפים שיתפו את הקבוצה ברצון הפנימי העז שהתעורר בהם ליצור “תמונה אידילית”, כזו שמאפשרת את נוכחותו של מי שאיננו עוד, תמונה של האב שנהרג לצד נכדיו שלא זכה להכיר, למשל.

המשתתפים התרגשו עד מאוד מן העבודה ומן השיתוף הקבוצתי, ואף על פי שהיה זה מפגש חד-פעמי שררה תחושה שלכל אחד ואחד יש בו מקום. השיתוף היה קרוב ואינטימי והביא – למרות ההבדלים בין המשתתפים בגיל, במין, במצב המשפחתי – להזדהות חזקה שנבעה מעצם חוויית היתמות. התמיכה שהעניקו זה לזה אנשים שעד אותו היום לא הכירו זה את זה הייתה מרגשת ולא מובנת מאליה. הקבוצה העניקה את התחושה הבסיסית שכל אחד שואף להרגיש – התחושה שאני לא לבד – תחושה של שייכות, של מובנות ושל הכלה המאפשרת לאנשים למצוא את מקומם ולבטא קשת של רגשות.

ההתרגשות שחוו המשתתפים הייתה גדולה ומציפה מאוד, והשכילו העובדים הסוציאליים של משרד הביטחון לומר פה אחד שיעמדו לרשותו של כל משתתף שירצה לעבד את החוויה עיבוד פרטני ואף ישקלו את האפשרות לארגן קבוצת המשך.

*מתוך: יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב 1998

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *